הופתעתי לטובה. בזמנים טרופים אלה תוכנית של לפחות ארבע שעות של חיבור ואהבה. חיבור בין כל סוגי הזמר, כל המזמרים, שחורים צהובים, ירוקים, ותיקים, חיים, מתים, נצחיים, חולפים ובאים. את חלקם לא הכרתי, קשה לי לחשוב שאי פעם לא הייתי זוכה להוקירם.
כולם באו מהתרגשות, אהבה וחיבור כשהמטרה הקדושההיא לשיר, לכתוב, להתחבר יחד.
שחור ולבן, חרדי ודתי, חילוני וסתם אחד, בלי הגדרות. חיבור אלוהי. אם, בוא נאמר, אנחנו מתרגשים מאפקט הפרפר והעטלף, אז היה כל כך מעלף, מעלף ממש. השמחה היתה מהולה בכאב חסרונו של בן דודי, שכה הורגלתי להיות תחת ממלכתו הבלעדית, אבל, כמו שנהוג לומר, הכל לטובה.
בשניה זאת אני נזכרת איך ירדנה ארזי מספרת על הנסיעה למוצבים באין ספור המלחמות והצורים האיתנים.
הרב"ש,המורה של המורה שלי, ידע לדבר וללמד אהבה, והוא טוען בין היתר כך:
יש בעולם עשירים ועניים, בריאים וחולים, אנשים מכל הסוגים ואיך אפשר להביא נחת לכל המגוון העצום ועל דרישותיו האינסופיות? והתשובה היא, שאתה יכול לגרום לו למצב רוח טוב.
מוסיקה שווה לכל נפש. שנים רבות עבדתי עם מקרים קשים מנשוא, אך בכולם המנגינה העלתה חיוך בתוך הסבל הנורא.
כדי להמשיך לדבר אתכם באהבה, כשכבר כלו מילותי ואני כל כך רוצה לשמח אתכם, אז לפנים משורת הדין (חוקי הציטוטים) אנא קבלו את מתנתי, שווה לכל נפש, מרוממת נשמה ומביאה דמעה, כי אין דברים כאלה.
הרב" ש (הרב ברוך שלום הלוי אשלג) כתב כך: "ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה, תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר איתם, הידיים מחבקות והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם רק אני וחבריי. ואחר כך גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם – רק החברים". (אגרת ח').
תוספת שנמצאת אצלי שנים, מכאיבה, זיכרון שלא מרפה, לפני ארבעים שנה גרנו בירושלים הבירה, נולדה לי תינוקת ראשונה והאהבה פרחה ביננו.
הקשבנו לחדשות והתעצבנו מיד. אישי האמריקני, עולה חדש, בוגר אוניברסיטה בתקשורת אמר:
חוק ראשון שלמדנו, כשמעבירים את מערכת החדשות, קשה ככל שתהיה, חייבים לסיים אותה עם משהו אופטימי, לתת תקווה, אורך נשימה. לא כך קורה אצלנו, כאן "השיטה פרחה והשוחט שחט". אמנם, "בתוך עמי אני יושבת", אך עד מתי?