מי אמר שאין מצב לדו קיום, אה? דו קיום קיים גם אם לא נרצה בו , אם נתייחס למצב החסה בשטחים ולא כביטוי אלא ממש .. נראה שהחקלאים בעזה נערכים לפני כל שנת שמיטה לזרוע הרבה יותר חסה מבשנים רגילות.. למה? כי החבר'ה בישראל לא ישרדו שנה שלמה בלי חסה והם יקנו בכמויות… הם הרי לא יטרחו לייבא מאירופה כשיש חסה במרחק יריקה.. יתרה מכך גידול החסה בשטחים הלך והשתבח עם השנים.. ותם עידן החסה הערבית המוכרת, מגוון סוגי החסות המפארות את מסעדות הפאר צומח בידיים מיומנות ע"י החבר'ה בעזה, מסולסלות, סגולות, משי, אייסברג… רק תבקשו.
אז מה זה אומר עלינו? זה אומר שלא יעזור לנו, אנחנו יכולים להמשיך לירות אחד על השני משני עברי הגדר… אבל הי, צריך לאכול וצריך להתפרנס, אז החקלאות בעזה החלה לבסס את מעמדה… ובאופן תמוה לא פעם מועדפת החסה מהשטחים ושאר ירקות על התוצרת המקומית… ולראיה, בשעה שחקלאי ישראל משמידים אלפי טונות של גידול ישראלי מובחר ומרימים זעקה גדולה, מאות משאיות עושות דרכן מעזה אל השווקים והמסעדות כשאחד היעדים הנחשקים הוא לא אחר מאשר בסיסי צה"ל.
אכן האירוניה מעולם לא צרמה וצרבה את החיך המקומי והחסה מעולם לא הייתה מרה יותר לחקלאים המקומיים כפי שיעידו שדות החסה הנרקבים במחוזותינו, יש מי שיגיד כי מדובר בפרי באושים שכולו תולדת יחסי הון שלטון , ויש שיגידו כי החקלאים המקומיים מעזים לדרוש מחיר סביר למרכולתם במקום להיכנע לסחטנות של קובעי המחירים…
בשנתיים האחרונות החלו לפרוח מסלולי שיווק מהשדה לצרכן, סחורה טרייה שלא עמדה במקררי הספקיות הגדולות, וכל זה ללא פערי תיווך ועם תחושת אחדות גורל והבנה הדדית של אחים לצרה משני צידי המתרס, הן מצד החקלאים והן מצד הקונים, אז מה יש לנו כאן? טאבו ים תיכוני שאי אפשר לפרוץ… "אל תפגעו לנו בבטן הרכה" יגידו אניני הלבנט הקרוב… כשזה מגיע לאוכל התותחים שותקים, מאיפה שלא נסתכל על זה ערביי עזה מגדלים את ארוחות הצהריים של החיילים בבסיסי צה"ל, לפעמים צריך לחשוב מהבטן… ימלמלו אבותינו הזקנים.. משני הצדדים.