משחק הכדורגל, לו אוהדים רבים. אנשים נאחזים בטירוף במשחקים גדולים, בטורנירים, בגביע העולמי. האיצטדיון מביא המון המון שמחה לאנשים, אז מה יש לדבר הזה שמושך אליו כל כך הרבה אנשים מסביב לעולם?

זה לא אותו דבר לראות משחק בבית בטלוויזיה כמו ללכת למשחק, לאיצטדיון, פיזית. אפילו מי שאינו אוהד מושבע של כדורגל, שיכנס לאיצטדיון וישתלב בקהל, לא יאמין איך הוא ימצא את עצמו פתאום מעודד וצועק את שם הקבוצה. יש שיגידו שהחיבור בין אנשים סביב הקבוצה הנערצת הוא זה שיוצר את האטמוספירה, האווירה, הטירוף והשמחה שגורמת להרבה אנשים לשכוח מצרות היומיום ומייסורי החיים. כדורגל הוא משחק קבוצתי, אחד עשר מול אחד עשר , השחקנים צריכים להיות בתיאום, בחיבור ובאחדות על מנת לנצח, קבוצה לא נשענת על שחקן אחד או שוער אחד, קבוצה היא קבוצה. כשמה, היא קיבוץ של אנשים. לא סתם המשכורות והחסויות ממש גבוהות, מליונים של דולרים מושקעים במשחק ובמסביב לו, השמחה שקיימת בו היא משהו מיוחד ולכן אנשים אוהבים לשקוע בו ולהשקיע בו הרבה מחייהם. יש גם חוגי אוהדים, שמספקים חברה שמחה לכל אוהד ואוהד. יש גם צד אלים לפעמים במגרשים, אבל אולי זה בא במקום משהו אחר שיכל להיות יותר גרוע, וזה נותן לגיטימציה לפורקן מסויים.

הרב לייטמן אומר שמגרש כדורגל זה מקום של קדושה בשל השמחה שבחיבור האנשים. אני גם רואה בכדורגל הזדמנות לחיבור, אני אתן לכם דוגמה מעולם משחקי הטלוויזיה, סוני פלייסטיישן לדוגמא. שנים שהייתי משחק שעות רבות במשחק לבד מול המחשב, ההנאה גדלה בהרבה כאשר שיחקתי מול שחקן אחר, למשל אחי או חבר, פתאום יש שותף לריגוש, לרגשות למשחק, אבל השינוי הכי משמעותי הוא שהתווספה האופציה למשחק בזוגות, כלומר אני וחבר נגד שני חברים, פתאום אחרי כל גול יש לך למי לתת כיף, את מי לחבק, עם מי לשמוח, וגם עם אכזבות  יותר קל להתמודד. למעשה כשנתווסף האלמנט של החיבור ההנאה גדלה פי כמה וכמה. ולכן כאשר במגרש יש אלפי צופים, או במגרש השכונתי ,אפילו בבית כשאתה צופה במסך לבד ואתה משתייך לקהילה ענקית של אוהדי ואוהבי המשחק, יחד אתם נהנים ומתחברים, גם אחרי המשחק בדיבורים בחוויות בהרגשה הכללית.