אימא שלי חלתה בקורונה. זה כבר מעורר רגשות חרדה, לא? איפה הייתי כשזה קרה? אולי נדבקתי? מה יהיה איתה עכשיו? מי יטפל בה?
אז ככה, אימא שלי היא כל מיני דברים, אבל חרדתית היא לא, אצלה צריך שיקרה הרבה מאוד כדי שמשהו יחריד את נפשה. היא עברה ניתוח גב שהזדהם, פיתחה חום גבוה, חזרה לאשפוז בבית החולים, עברה ניתוח נוסף בניסיון לנקז את הזיהום מעמוד השדרה, הפכה לסיעודית, החום לא הרפה. עבר חודש מאז הניתוח והיא עדיין סיעודית. מבית החולים נמסר לנו שלא יוכלו להמשיך ולהחזיק אותה שם ועליה לעבור למוסד שיקום. נמצא מקום ביפו והיא עברה לשם. בגלל הקורונה נאסר על בני המשפחה לבקר אותה במוסד ועברנו לשיחות טלפוניות בלבד. יום יום, פעמיים ביום אנחנו משוחחות. עליה בעיקר, מה קורה, האם יש שיפור, הצלחת כבר לצעוד כמה צעדים בהליכון, איך האוכל, איך החברה, קיבלת פיזיותרפיה, את מרוצה, זה בערך הרכב השיחות.
לאחר כמה ימי אשפוז אימא שלי הכירה את אסתר. אסתר הגיעה לשיקום לא משום שגופה נחבל, אצלה הפגיעה היא נפשית. אסתר מנסה להתאושש מהתקף חרדה מתמשך המסרב לעזוב, אינו מניח לה להכניס מזון לגופה, והיא מאבדת משקל ומסכנת בזאת את חייה. היא מעדה בביתה והטלפון נפל הרחק ממנה. במשך שבוע ימים שכבה אסתר בביתה, מתבוססת בתוך שלולית של שתן וצואה. היא ראתה את הטלפון מצלצל, זה היה הבן, אך לא הצליחה לענות לו. לאחר שבוע הוא החליט להגיע לדירה ולראות מה קורה. היא עברה מיד למוסד השיקום.
אימא שלי החליטה לקחת את אסתר כפרויקט. בכל ארוחה הן היו יושבות ביחד, מעודדות זו את זו ואמא שלי מקפידה שכמה שיותר מזון יכנס לגופה החלש של אסתר. אבל אז, לפתע פתאום, לאחר עוד בדיקת קורונה שגרתית, הודיעו לאימא שלי שהיא חיובית לקורונה ובשעה אחת לפנות בוקר העלו אותה לקומת הקורונה. אסתר נותרה לבדה. אין לי בכלל תסמינים, הרגיעה אותי אימא. אני מרגישה מצוין. הקומה הזו הרבה יותר שווה מהקומה התחתונה, אל תשאלי. פשוט מלון חמישה כוכבים. אבל, אני מודאגת. אסתר מתדרדרת שם, היא שוב הפסיקה לאכול.
אחרי השיחה המשונה הזו התבוננתי בטלפון השותק והרבה תהיות עלו בי, על משמעות החיים, על חברות ועל ערבות הדדית.